המאמר מתאר את 'העול הכפול' של אבל אישי בתוך טראומה לאומית. כיצד את חווה את השילוב הזה בחיי היום-יום שלך? באילו רגעים הכאב הפרטי והכאב הלאומי מתנגשים או מתעצמים זה בזה?